מסע הנשמה שלי לגלגול עבר
והחיים בין הגלגולים – סשן 2
בפוסט הקודם סיפרתי לכם את השתלשלות הארועים שהביאו אותי להחליט לעבור טיפול מיוחד שבו גיליתי את גילגולי הקודמים ואת חיי הנשמה שלי בין הגלגולים.
באותו פוסט, סיפרתי על זהר, המטפלת הנפלאה שעובדת בשיטה של ד"ר ניוטון, מי שכתב את סדרת ספרי מסע הנשמות. וסיפרתי על הסשן הראשון- שבו נכנסתי למדיטציה עמוקה שבמהלכה גיליתי את אחד הגלגולים הקודמים והמרתקים שלי.
לקריאת הפוסט המלא- לוחצים כאן.
בפוסט הזה, אני הולכת לספר על הסשן השני, שהיה עמוק יותר, עוצמתי יותר ורווי במסרים שאני עדיין מעכלת.
רגע לפני שאני משתפת בכל הפרטים, אני מרגישה צורך לבקש מכם לשמור על פתיחות בקריאת התוכן הזה- השיתוף שלי אתכם מרגיש לי מאוד אינטימי ורגיש ויחד איתו- חלק מהדברים (אם לא הכל) עלול להשמע הזוי או פרי דמיון מפותח שלי.. אני עדיין מעלה תהיות עד כמה כל הדבר הזה אמיתי- למרות שזה הרגיש הכי אמיתי בעולם ובנתיים קיבלתי ואני מקבלת הוכחות שמאשרות לי את אמיתות החוויה.
הירידה במדרגות הזמן
כשהגעתי לקליניקה של זהר בכרכור, שבוע אחרי הסשן הראשון, ב- 13/7, כבר ידעתי פחות או יותר איך הולך התהליך והייתי מוכנה לזה.
אחרי הרפיית הגוף ודמיון מודרך שהובילה זהר, הגעתי בדמיון לראש גרם 36 מדרגות, כמספר שנותי והתחלתי לרדת לאט לאט במדרגות האלה.
כשהגעתי למדרגה 12, זהר הורתה לי להתנתק מהמדרגה ולהתעופף לזכרון הראשון החיובי שעולה לי מהגיל הזה:
מצאתי את עצמי על במה מעץ כשמאחורי פסנתרנית שליוותה אותי. אני אחרי נגינה בכינור ומוחאים לי כפיים. הרגשתי הקלה ושמחה שהנגינה מאחורי. זה היה בקונסרבטוריון שטריקר שבתל אביב, היכן שלמדתי מספר שנים נגינה. הבחנתי במורה שלי, לנה, שישבה בקהל והיתה חמורת סבר כהרגלה. אמא שלי גם ישבה שם וחייכה בהתרגשות.
זיהיתי שנעלתי נעליים שחורות נקשרות, לבשתי מכנסיים קצרים, חולצה שחורה עם נקודות לבנות והרכבתי משקפיים.
חזרתי לגרם המדרגות והמשכתי לרדת.
כשהגעתי למדרגה 8, שוב התנתקתי לזכרון הראשון שעלה לי:
הייתי בסלון הדירה שלנו שבנשר, איפה שגרנו אז. אני ואחי שיחקנו ועשינו גלגלונים ועמידות ידיים. היה לי כיף. אחי הצליח לעשות גלגלונים ואני ניסיתי ופחות הצלחתי. היה כיף שהיה מרחב בסלון. ההורים שלנו בבית, במטבח, מדי פעם יצאו והסתכלו עלינו ואנחנו ניסינו להרשים אותם. הצלחתי לזהות את הקירות, את מערכת הסטריאו שבמרכז הסלון, את הפסל של האישה המיוחד שזכרתי שהיה לנו (לפני שנשבר כמה שנים מאוחר יותר) ואת תמונת הבד שההורים שלי הביאו מאנגליה עם שושלת המלוכה הבריטית.
(היה מעניין להזכר בכל הפריטים האלה שמזמן לא ראיתי ובבדיקה עם אמא שלי מאוחר יותר- גיליתי שכל התיאורים היו מדויקים).
חזרתי לגרם המדרגות והמשכתי לרדת.
כשהגעתי למדרגה 1 התנתקתי לזכרון נוסף:
מצאתי את עצמי בים בישראל. כמה נהנתי שם, היה כיף מאוד. הייתי בת שנתיים ומשהו. זה היה חורף, נעלתי מגפי גומי שהיו קצת גדולות עליי אבל עדיין יכולתי לרוץ איתם על החול. לבשתי מעיל וכובע. הייתי שם עם אחי, ההורים שלי, היו איתנו עוד 2 בנים בגילאים קרובים לשלנו וההורים שלהם. אספתי צדפים והרגשתי אושר.
(כשסיפרתי לאמא שלי, היא אישרה את הזכרון לפרטי פרטיו. זה היה מדויק ומפתיע).
שוב התנתקתי מהזכרון ובהנחיה של זהר, נמשכתי לחוויית הרחם של אמא שלי:
ראיתי ורוד. הרגיש לי בטוח ונעים. היתה שם תנועה, כנראה ראיתי את דופן הרחם והיא זזה. הכל הרגיש כל כך טבעי. ראיתי את הגוף שלי, אבל לא זיהיתי אצבעות בידיים וברגליים. שמעתי דפיקות לב רגילות, היה שקט. לפעמים הרגשתי את אמא שלי- שהיא אוהבת אותי. חיכיתי בסבלנות לפגוש אותה.
זהר התחילה לשאול שאלות את הנשמה שלי והתחלתי לענות בתור הנשמה (זה הרגיש שעניתי באופן שונה ואופן הדיבור שלי השתנה):
הנשמה אמרה: "אני אוהבת ומחוברת לאמא שלי. יש לנו היסטוריה משותפת. אני מרגישה חיבור ואהבה גם לאח ולאבא של דנה. אני מתכוונת ליישם בחיים האלה אהבה. אני מלמדת את דנה לאהוב, להיות בקבלה מלאה, ללמד אחרים להיות בקבלה מלאה ולהתרומם עם זה. זה יתן לי לחוות צורה חדשה של אהבה, עוד היבט שלא חוויתי.
החשיפה של דנה לאנשים ומצבים שמביאים אותה לחקור את היכולת שלה לאהוב, את היכולת של העולם שסביבה, שמביאה אותה להתחבר להיבטים חדשים של אהבה ונתינה. אני מצפה לחיים שעומדים לקרות כדנה. החיים האלה הולכים להיות קלים ונעימים יותר. זה מכוון, כי חלק מהלמידה זה גם ללמוד להתחזק מהקשיים גם אם הם לא כל כך גדולים וללמוד לאהוב גם מתוכם. לחוות את ההיפך מאהבה. קושי הוא לא מכשול ודנה מבינה את זה, בגלל זה היא פחות סובלת והחיים קלים יותר. היא עובדת מצויין והיא אהובה ע"י עולם שלם ועל ידי כמובן."
(אני כותבת את המלים האלה ומתרגשת. לא זכרתי את חילופי הדברים האלה- את הכל כתבתי מתוך ההקלטה שתיעדה את הסשן הזה ופתאום אני מתמלאת באהבה ושלווה גדולה לדעת את כל מה שנאמר שם).
החיים האחרונים שלפני
בשלב הזה זהר הנחתה אותי להתנתק ולהכנס למנהרת אור ובסוף הספירה שלה לאחור- לצאת מהמנהרה לתוך החיים האחרונים בהם חייתי:
מצאתי את עצמי עומדת בתוך יער, ברגליים יחפות ומלוכלכות. אני ילדה חמודה, בהירה, פנים עגולות, עיניים כהות עם שיער שחור. לובשת שמלה חומה כהה.
אני אוספת פירות יער. יש איתי ילד עם כובע, חבר קרוב. אנחנו מדברים רוסית בינינו. אנחנו בחופש ונחמד לנו לאסוף פירות יער.
החבר שלי קורא לי יאנצ'קה. השם שלי הוא יאנה.
לחבר שלי קוראים אולג.
התקדמנו קדימה בזמן.
אני בבית שלי. יש שם כלים גדולים, כמו כדים ממתכת.
התחושה בבית קרה, לא כל כך נעימה. אני לא מרגישה שם אהבה.
התקדמנו בזמן לזכרון נוסף:
אני בבי"ס של בנות. אני בת 16, יושבת בכיתה, לכל אחת יש שולחן משלה. יש שם מורה עם משקפיים ושפם שמלמד אותנו. יש לי חברה שיושבת לידי מצד ימין. קוראים לה דריה. אני מרגישה קרובה אליה.
התקדמנו לזכרון נוסף:
יש מלחמה. אני בת 22. מפציצים אותנו. אני בעיר קייב, בבית. תחושה של כאוס, הרבה אנשים רצים ברחוב. אני עם המשפחה בבית, מזהה את סבתה שלי. חושבת על אולג- דואגת לו. אני לא יודעת איפה הוא.
האופנה של הנשים שם עם כובעים. גם לי יש כובע. הבית שאנחנו נמצאים בו נראה כמו חורבה, למרות שאנחנו לבושים היטב.
(נדמה לי שזו תקופת מלחמת העולם השניה. התיאורים ממש תואמים את התקופה, אבל אבדוק עוד, אני רוצה לגלות יותר).
התקדמנו עוד קצת בזמן:
אני מוצאת את אולג ואנחנו מתחבקים ומתנשקים. עדיין מלחמה סביבנו. התחושה היא זמנית.
טוב לי עם אולג. אנחנו אוהבים זה את זו. הוא כל הזמן קורא לי: "יאנוצ'קה" אני קוראת לו לפעמים "אולצ'קי"
אין לנו הרבה זמן ביחד. אנחנו צריכים לברוח מההפצצות. אנחנו יוצאים לרחוב, רוצים להגיע לבית של אולג, הוא יותר קשור למשפחה שלו ואני בוחרת ללכת איתו. לא מרגישה שקשה לי "להפקיר" את המשפחה שלי מאחור, למרות שאני מרגישה אכזרית שאני עוזבת אותם, אבל אני פחות מחוברת אליהם רגשית. אני מעדיפה להיות עם אולג והמשפחה שלו.
אנחנו רצים ברחוב. אני מרגישה פחד ויחד עם זאת שמחה שאני עם אולג, כאילו לא אכפת לי מכלום.
אנחנו נכנסים למבנה חשוך. המשפחה שלו שם, כולם יושבים בחושך ואין חשמל. אולג מחבק אותי חזק. אני מרגישה מוגנת איתו. אבל אנחנו גם שומעים את ההפצצות של המטוסים שבחוץ וזה נורא מפחיד.
זה הסוף. מפציצים אותנו. הכל אש מסביבי.
המעבר אחרי המוות הפיזי
אני כבר לא ממש בגוף שלי, מרחפת מעל. אני נמשכת למעלה במשיכה די חזקה. זה מרגיש נעים. מתחילה להרגיש אהבה נורא גדולה. אני עדיין מסתכלת על הגוף שלי למטה, אבל זה הולך ונהיה קטן ונעלם. אני מקבלת עזרה להסתובב עם המבט למעלה.
אני מרגישה שמחזיקים לי את הידיים ולוקחים אותי לאנשהו. אני עדיין מזדהה עם הגוף, עדיין רואה את עצמי בגוף של יאנה. אני רואה את אמא שלי, אמא של דנה. היא מעודדת אותי לבוא איתה. אנחנו מתקדמות ביחד' בתוך אור. יש שם כל מיני דמויות נוספות שלא זיהיתי בשמות.
אני מגיעה למעבר כלשהו, כמו שביל שסגור מכל הצדדים חוץ מקדימה ואני מתקדמת בו. אני חוזרת הביתה!
אני מכירה את הדרך הזאת!
אני מרגישה טוב, מוגנת. אני מתרגשת!
אני רואה מצד אחד אור אדום ומצד שני אור כחול. נראה לי שאלה המדריכים שלי.
אנחנו נכנסים לאולם גדול, ענק וגבוה מאוד. אנחנו מרחפים.
הנטייה שלי היא להסתכל למעלה. יש התרחשויות למטה, אבל אני כל הזמן עם המבט למעלה, לתקרת האולם הגבוהה.
אני מרגישה שאני אני. אני שמחה וכיף לי להיות אני. זה האושר הכי עילאי שיש.
(בשלב הזה עלו לי דמעות בעיניים מרוב אהבה והתרגשות)
אני גוש של אור, צהובה ירוקה.
(כאן התחילו הפסקות ממש ארוכות בתיאורים שלי).
אני למעלה וכולם מסתכלים עליי ומתפעלים מכמה שאני יפה. זה מרגיש מאוד טבעי ובכלל לא גאוותני.
עכשיו אני יותר ירוקה.
הקבוצה שלי
כולם חיכו לי. אני למעלה ומסתכלת על כולם למטה. אני צריכה לבחור לאן לרדת. מחפשת את הקבוצה שלי. אני יורדת. אני לא באמת צריכה לחפש, אני יודעת בדיוק לאן לרדת ואני מגיעה לקבוצה שלי.
זה מרגיש כאילו כולנו אחד. אני מרגישה שאני מתמזגת איתם.
זה מרגיש אושר עילאי, כיף, טוב, נעים, שלווה. אושר!
אני לא צריכה ולא רוצה שום דבר אחר. אני בדיוק, בול.
יש תנועה עם הקבוצה. אני רואה צבעים נוספים, אדום בין השאר.
אני רואה את מי שבחיים של דנה: אמא שלה, אח שלה ובן זוגה, דן.
אנחנו מטעינים אחד את השני. מן אחדות שבה כל אחד מטעין את השני. זה מרגיש מאוד טבעי.
אנחנו כל הזמן קופצים בקלילות, שמחה.
יש עוד הרבה קבוצות מסביבנו, אנחנו לא הקבוצה היחידה, אבל אנחנו כמו גוש אחד ביחד.
יש כל הזמן תנועה.
לרגע חשבתי לעצמי אם יש כאן מישהו אחראי.
לא בדיוק.. יש יותר מתקדמים ויש פחות, אבל אין מישהו שהוא אחראי.
המדריכים לא כאן איתי, אני עם הקבוצה שלי.
אני עולה למעלה, מרחפת מעל לקבוצה שלי וכולם מטעינים אותי.
אנחנו עושים את זה בתורות. עכשיו זה תורי. זה מרגיש מדהים, אושר.
חזרתי למטה להיות עם הקבוצה, ירדתי למיקום אחר בתוך הקבוצה.
(בספרים של ד"ר ניוטון, מטופלים שלו גם מתארים שהם מאירים בצבעים שונים לפי מידת התפתחות נשמתם ושהם שייכים ל"קבוצה" וקוראים לה "משפחת הנשמות". זה מעניין לגלות שראיתי דברים דומים למה שתיארו גם אנשים אחרים).
מעברים
אני נמשכת למקום אחר, חשוך יותר. כמו בור מנהרה שמושך אותי למטה.
אני מגיעה למקום שנראה כמו עננים. אני מרחפת על ענן. זה נחמד, הענן מסיע אותי לאנשהו.
עוד עננים מגיעים.
הכל נעלם.
אני מרחפת לבד בתוך כלום. זה לא מרגיש. לרגע אחד זה הופך להיות אור גדול שיש בו הכל ולרגע אחר זה חוזר להיות כלום- כאילו מראים לי את ההופכיות של אותו הדבר.
(הראש הפיזי שלי ממש כואב בשלב הזה).
אני שוב מגיעה לאולם ענק, אני למטה במרכז ויש מעליי, הרבה מעליי – נוכחויות. הם הרבה יותר גדולים ממני. אני גוש של אור צהוב- ירוק והם ארוכים יותר, הצבע שלהם מתכתי.
הם מסתכלים עליי.
(בשלב הזה אני מתחילה להבין שהגעתי ל"מועצה"- עפ"י ספריו של ד"ר ניוטון, רוב המטופלים שלו הזכירו את המעמד הזה בו הם עמדו מול נוכחויות הרבה יותר מתקדמות מהנשמה שלהם, שעזרו להם להבין איך עליהם לנהוג בחיים הנוכחיים למען התפתחות נשמתם, ע"י בחינת החיים האנושיים הקודמים והנוכחיים).
ה"מועצה"
הם שואלים אותי אם אני מרוצה מההתפתחות שלי.
אנחנו מדברים על החיים האחרונים שלי כיאנה.
אני אומרת שאני מרוצה חלקית. שלא עשיתי מספיק עבור ההתפתחות שלי, לא עברתי מספיק ממה שביקשתי לעבור עם המשפחה שלי.
הם שואלים אותי מה הייתי יכולה לעשות אחרת.
אני אומרת שהייתי יכולה להיות שם יותר, להקשיב להם, לנסות להבין אותם. לא לברוח.
(יש לי תחושה שנשאתי איתי אשמה על ההתנהלות שלי מול משפחתי).
הם אומרים לי שאין דבר שהייתי יכולה לעשות אחרת.
זה מנחם אותי לדעת.
הם שואלים אותי: אילו היבטים חדשים אני רוצה לחוות?
אני אומרת שאני רוצה לחוות אושר עילאי.
הוא אומרים: במה זה שונה מעכשיו?
אני אומרת: אני רוצה לתת יותר לאנשים אחרים, לחיות חיים שיש בהם יותר נתינה.
הם אומרים לי שנתינה מהסוג שאני מבקשת לא באה לי בקלות.
לא ידעתי לענות למה.
הם אומרים לי שאני אוהבת לקבל. הנתינה מהסוג שאני מבקשת- אין בה אנוכיות. הם שואלים האם אני באמת רוצה את זה בחיים הבאים?
אני אומרת שאני רוצה לחוות היבט מסוים של נתינה שיש בה גם קבלה.
הם מסכימים איתי.
(לפני הפגישה עם זהר, הכנתי לה דף שבו כתבתי את השאלות שרציתי שתשאל את המדריכים והנשמה שלי בשלב המדיטציה בו אגיע עם הנשמה לחיים בין הגלגולים. השלב הזה הגיע ובדקנו עם המועצה האם ניתן לשאול את השאלות שביקשתי לשאול. הם הסכימו.)
לנשמה שלי קוראים סיטרין.
היא לא זכר ולא נקבה.
השאלות והתשובות
את השאלות זהר שאלה,
ואת התשובות עניתי בתור סיטרין, הנשמה,
חוץ מהתשובות שקיבלתי מהמועצה.
ש: מהם כל הדברים שכדאי לדנה להביא לידי ביטוי בגוף האנושי שלה בשביל ההתפתחות המיטבית של נשמתה?
ת: (פתאום זה מרגיש כל כך רחוק.. החיים האנושיים)
אותנטיות- לעשות זאת ע"י הדיבור איתי, הנשמה- אני מאותתת לה ע"י תחושה בגוף, בלב. כך היא יודעת שזו אני.
קבלה- להתנגד פחות, לשחרר את האגו- היא יודעת להבחין מתי האגו מופיע. היא לא צריכה לברוח ממנו, רק לקחת ממנו מרחק כשהוא עולה- ע"י כך שתסתכל על האגו ועליי, סיטרין, כשתי ישויות נפרדות ובכל פעם לבחור בי מחדש. היא מבינה למה אני מתכוונת.
לא לנסות להיות משהו או מישהו אחר, להיות בחיבור עצמי.
חתירה לאמת הפנימית- כל הזמן לשאול את עצמה שאלות והיא תקבל תשובות. היא יכולה בכתב, כי קל לה להאמין יותר לתשובות שהיא מקבלת, אבל לא חייבת. (אני אכן מרגישה שאני "מתקשרת" כשאני כותבת שאלות ומקבלת תשובות בכתיבה בתחושה של תדר אחר.. אפשר לקרוא על כל ה"תקשור" הזה בפוסט הזה).
לא להזדהות עם הגוף- זאת עבודה תודעתית, היא צריכה להזכיר לעצמה שהגוף משרת אותה, הוא לא העיקר. הגוף מרוויח מזה שדנה מחוברת יותר ואז היא מעניקה לגופה את סוג האנרגיה שהוא זקוק לה ממנה.
להסכים למפגשים השונים שלה בחיים ולהכיר בכך שכל מה שקורה לה, זה דברים שהיא הסכימה אליהם, להאמין בעצמה.
הישויות אומרות שהיא, דנה, קיבלה את הגוף המושלם כדי להביא לידי ביטוי את מה שהיא ביקשה.
ברגע שהיא תייצר שליטה תודעתית גבוהה יותר- הגוף ישתנה בהתאם והיא תוכל דרכו לתת יותר. היא צריכה לשנות את הפוקוס מהגוף לתודעה- להזכיר לעצמה שהתודעה היא זו שמניעה את הגוף ואז זה מה שיקרה.
ש: האם דנה צריכה להביא ילדים לחיים האלה עבור ההתפתחות של הנשמה שלה והאם יש לה חוזה נשמתי עם נשמות אחרות שבחרו להיות הילדים שלה ?
(אכן, שאלה שעולה לי לא מעט במחשבות ועדיין לא הגעתי להחלטה חד משמעית עם עצמי לגבי הרצון להביא או לא להביא ילדים לעולם. קיוויתי שהתשובה מהנשמה תעזור לי לבחור)
ת: החוזה פתוח, יש חוזה אבל מלכתחילה דובר על זה שזאת בחירה של כל הנוגעים בדבר. עצם הבחירה משפיעה על ההתפתחות של הנשמות ואין טוב או רע. זה לא יפגע בתהליך הנשמתי או ישנה יותר מדי בהיבט הפיזי. אלה לא הצאצאים הפיזיים שישנו את ההתפתחות של דנה. יש עוד דרכים להביא סוג כזה של נתינה והיא תגלה. דנה דואגת מהנושא הזה יותר מדי, דברים יתגלו לבד. אם היא לא גיבשה החלטה בנושא הזה- זה כבר יתבהר מעצמו. אין לה ממה לחשוש.
(יצאתי עם הקלה עצומה אחרי התשובה הזאת. מאז, אני משוחררת מנטל ההחלטה ומרגישה חופשיה יותר פשוט לחיות את חיי ולתת לדברים לקרות או לא לקרות מעצמם).
ש: מהו תפקידו של דן (בן זוגי) בחייה של דנה ומה עליהם ללמד זה את זו?
ת: דן הוא מהקבוצה של דנה. הוא מלווה אותה והיא מלווה אותו כבר כמה גלגולים. התפקיד שהוא לקח על עצמו בחיים שלה- לתת לה את הכר, התמיכה והבסיס שהיא זקוקה לו בשביל להתקדם קדימה ברמה הרגשית. היא לומדת דרכו נתינה. הוא כל הזמן מלמד אותה נתינה. היא צריכה להקשיב לו יותר, לשמוע את העומק של הדברים שהוא אומר לה.
היא ביקשה גם לדעת איך היא יכולה לעזור לו- ע"י שתלמד להיות שם בשבילו בנתינה, מבלי לצפות לשום דבר, מבלי להרגיש שהיא מוותרת על משהו. היא צריכה ללמוד ממנו את אותה התמיכה שהוא נותן לה- להיות בשבילו הבסיס הזה שיאפשר לו לעשות את הבחירות שלו. יש לה נטייה למשוך אותו, היא לא צריכה לעשות זאת.
יש להם זוגיות נשמתית מאוד טובה. היא מלמדת אותו חמלה- חמלה עצמית קודם כל. בתור מי שנותן לה את הכר והתמיכה, היא לא צריכה לחשוש ללכת בדרך שלה. הוא מאפשר לה את זה.
ש: מדוע מערכת העיכול של דנה חלשה ומה עליה לעשות כדי להחזיק אותה לתפקוד מלא וטוב?
(בשנים האחרונות אני חשה רגישות גבוהה במערכת העיכול שלי שמתבטאת בכאבי בטן ונפיחויות לעתים קרובות, גם לאחר ששיניתי את התזונה שלי כמה פעמים).
ת: היא העמיסה עליה. לא נתנה לרגשות לעבור בזרימה טבעית וזה העמיס, החליש ויצר אנרגיה תקועה שלא אפשרה לאנרגיה מתחדשת להכנס. ישנו שיפור והיא נותנת לרגשות לעבור בזרימה טבעית יותר עכשיו. עליה לא לבקר את עצמה כשהיא מרגישה משהו. פשוט לתת לזה לעבור דרכה. בכל פעם שהיא מבקרת את עצמה, היא עוצרת. אנרגיה מתחדשת נכנסת כשהיא משחררת- גם לשחרר את הביקורת וגם לשחרר את הגוף. לאכול אוכל יותר קל, פחות כבד, בעיקר פחות בצקים. היא לא צריכה להפסיק לגמרי, לא להגביל את עצמה- רק להיות קשובה ולהרגיש מתי זה כבד ומתי פחות. היא צריכה להיות במודעות. שתפסיק לשים משקל על הנושא הזה- הפוקוס המוגבר גם יוצר חסימה. שוב- פחות ביקורת. כשהיא נמצאת בביקורת זה יוצר משקל.
(וואו, עדיין "מעכלת" את התשובה הזאת)
ש: מה עליה ללמד אחרים בחיים האלה?
ת: אהבה. להתחבר לרגש הזה, להבין את הרגש של האהבה ביחס לעצמה ולאחרים. ברגע שהיא מתחברת לעצמה, היא מתחברת לרגש האהבה. היא עושה זאת ע"י הפחתת הביקורת- שמה לב ברגע שהביקורת עולה ואז שמה לב למה שאין בו ביקורת. מתחברת אלי, הנשמה שלה, כמו שהסברתי קודם. כל פעם שהיא מבינה שהגוף הפיזי הוא רק כלי- היא מתחברת לאהבה.
ש: איך והאם הקורס בניסים משתלב עם זה?
(בעקבות החשיפה והעבודה התודעתית רוחנית שאני עושה עם הספר המופלא "הקורס בניסים" שהגיע לידי לפני כשנה וחצי, היה לי חשוב לקבל חיזוקים מהנשמה שלי. זה גם מתקשר לסדנאות שהתחלתי להעביר לאחרונה)
ת: זו דרך מצויינת להעביר את זה. ממש משתלב והיא לא צריכה לחשוש איך ומה, פשוט לעשות את זה. זה ממש מה שאני, סיטרין, מבקשת.
ש: מהו הייעוד המקצועי שאת בחרת בגלגול הזה?
ת: דנה שואלת שאלות מאוד אנושיות.. אין ייעוד אחד מקצועי, אין תשובה אחת. זה להעביר את מה שבאתי להעביר דרכה בכל דרך שהיא תבחר. נראה שהיא עושה בחירות שהן נכונות ומדוייקות לי ושהיא מתפתחת לתוך הבחירות האלה. גם מה שהיא חושבת שהוא ה-דבר עכשיו, עדיין ימשיך, יצמח ויתפתח. שלא תיאחז בשאלה הזאת.
ש: מהו הצעד הבא של דנה?
ת: שדנה תמשיך במה שהיא עושה ותגלה.
ש: מה על דנה לעשות כדי לגדול רוחנית, התפתחותית וכלכלית בעסק?
ת: כל מה שהיא עושה עכשיו זו הדרך. להקשיב לי יותר, להיות בתקשורת איתי ועם ההדרכה שלנו. לשחרר יעדים מסוימים. להתמקד בחיבור הפנימי אלי, כמו שהסברתי קודם.
לעבור דירה – ברגע הנכון זה יגיע. מכל הבחינות מעבר הדירה יביא גדילה.
לשחרר את המחשבה של "לגדול" – דנה מתייחסת לזה ממקום שיפוטי, שהיא קטנה. היא לא קטנה, היא כבר גדולה, לכן המילה "לגדול" במקרה שלה, לא מתאימה לה. ושוב- להאמין בעצמה, כמו שהסברתי קודם.
(זה היה מאוד מרגש לקבל את התובנה הזאת מהנשמה שלי. לגבי דירה- אני אכן מתקשה לשחרר את הדירה הנוכחית שלי, ובמקביל- בתהליכי רכישת דירה עם דן).
ש: מי הם המדריכים של דנה ואיך תוכל להתחבר אליהם ביום יום?
ת: יש 2 מדריכים, נקבי וזכרי, השמות שלהם אורין ואוריין. הם נמצאים בכל צד שלה- ימין ושמאל. לפעמים הם לוחשים לה דברים. שתשים לב מאיזה צד הם משמיעים את הקול- מצד ימין הזכרי ומצד שמאל זו הנקבית. הם משנים צדדים לפעמים. היא יכולה להתחבר אליהם כמו שהיא עושה- בכתיבה ובסימנים חיצוניים. המסרים שהיא מקבלת דרך דברים שהיא רואה בסביבה שלה, בכל פעם משהו אחר. היא פשוט יודעת שהם מדברים איתה. היא שואלת אותי כי היא לא בוטחת בעצמה ומאמינה במה שהיא יודעת- אבל היא יודעת.
ש: האם יש מסרים חשובים נוספים שעל דנה לקבל לחיים האלה?
ת: הם אומרים לה- תשחררי. הישויות של המועצה אומרים לדנה לשחרר. לזכור שאמרנו לה את זה. יהיה יותר קל ברגע שהיא תבקש, זה בסדר לבקש לשחרר.
היא עובדת מצויין והשחרור יפחית לה את מידת הסבל.
(בשלב הזה הגוף שלי ממש כאב.. כמעט בלתי נסבל)
ש: מה הסיבה שאת, סיטרין, קראת לדנה להגיע למעמד הזה?
(הרגשתי שאל הסשנים האלה נמשכתי על ידי הנשמה שלי, כפי שתיארתי בפוסט של הסשן הראשון)
ת: דנה ביקשה ורציתי להראות לה אותי ושהיא לא לבד ושיש כל כך הרבה מעבר למה שהיא רואה כרגע ולעזור לה להשתחרר מדברים שעוצרים אותה, ממחשבות שהן לא רלוונטיות ולא מאפשרות לה להתמסר לחיים האלה עד הסוף ושתראה כמה היא מיוחדת.
סיכום ותובנות
אמרנו תודה לכל הישויות שהיו איתנו ותמיד איתי.
נשמתי פנימה את כל האמונה, הסבלנות והקבלה שיש בעולם הזה ונפרדתי מהמקום ההוא.
בהנחיה של זהר, יצאתי לאט לאט מהמדיטציה העמוקה.
הגוף כאב כל כך ובעיקר הראש. לאורך כל היום הרגשתי מעוכה ועייפה.
ממש כאילו הגוף לא נתן לי להתעופף רחוק מדי, כאילו רצה להשאיר אותי במודעות אליו והמאמץ הזה יצר את העייפות הגדולה שהיתה לי באותו יום.
עכשיו, בדיוק שבועיים אחרי, אני מרגישה שזה היה רחוק וקרוב באותה מידה. אני קוראת וחוזרת על כל המלים שיצאו מהפה שלי ואני מבינה כמה לא פשוט היה לתרגם מסרים של רוח למלים גשמיות.
אני יודעת שעם הימים יגיעו עוד ועוד תובנות מתוך החוויות האלה, אבל הנה כמה דברים שכבר קורים בתודעתי ובחיי:
- אני יודעת מעל לכל ספק שאני לא לבד, שאני אהובה ע"י יקום שלם, ישויות, מדריכים, נשמות והנשמה היקרה שלי, סיטרין
- אני מבינה שאני מושלמת וגדולה ויפה ומזכירה לעצמי בכל רגע שהנטיה האנושית של האגו שלי משכיחה זאת ממני
- אני מזכירה לעצמי שוב ושוב את מה שסיטרין מבקשת לחוות דרכי בחיים האלה- בכל פעולה ומהלך שלי. זה נותן משמעות וחשיבות גדולה יותר לכל דבר
- אני מבינה שאחת השאלות הבוערות שהיו לי- מי מהאנשים בחיי הגיע מקבוצת הנשמות שלי- כבר ממש לא רלוונטית. בעולם הנשמות אין יותר או פחות, אין שיפוטיות ואין שום דבר שהוא לא אהבה. נזכרתי שאהבה קיימת בכל אדם, בחיי ובתוכי- וזה הדבר היחיד שחשוב באמת. לא הקרבה לקבוצה נשמתית כזו או אחרת.
- אני חשה הקלה גדולה בעקבות המסרים לגבי הדרך שאני צועדת בה והבחירות שלי. הידיעה שהכל נכון ומדויק מרגשת אותי מאוד.
לסיכום- אני ממליצה בחום על החוויה הזאת, רק אם אתם מרגישים קריאה פנימית, משהו שמושך אתכם לעבור את זה ולקבל תשובות לשאלות שמטרידות אתכם, או לקבל הכוונה ובהירות לגבי נושאים שונים בחייכם.
ליצירת קשר עם זהר, המטפלת המקסימה שבזכותה עברתי את אחת החוויות המדהימות בחיי- ניתן להכנס לאתר שלה בלחיצה כאן.
בנוסף, מכיוון שחשפתי כאן הרבה ממני ומחוויה מאוד אישית, במטרה לתת גם לכם משהו מכל התובנות והידע החדש שנחשפתי אליו, אשמח שתכתבו לי כאן בתגובות או בהודעה פרטית לחשבון הפייסבוק או האינסטגרם– מה הרגשתם או חשבתם כשקראתם את הפוסט הזה.
מוקדש באהבה לנשמות שאתם