כבר בתור ילדה, הייתי סקרנית. האמנתי בקסם, גם כשאמרו לי שהוא לא קיים. האמנתי שמתחת לכל מה שהעיניים רואות, ישנו עולם שלם ונסתר מהעין האנושית, אבל חי ופועם לא פחות. 

אמרו לי שאני תמימה, לא מציאותית..

והאמת? ממש לא היה אכפת לי.

העולם שהאמנתי בו עזר לי להתמודד עם הפרידה של ההורים שלי וכנגד כל הסיכויים- להאמין שיום אחד הם יחזרו. הם אכן חזרו כעבור שנתיים ומבחינתי זה היה ברור לי שזה בזכות האמונה והכוונה שלי (זאת הרבה לפני שהבנתי את המושג "זימון" ).

העולם הזה עזר לי להתמודד עם הביישנות שלי והקושי שלי להשתלב חברתית.

בתור ילדה, עברתי 3 בתי ספר ובכולם הרגשתי אאוטסיידרית. היום אני יודעת שאף אחד לא אשם בזה- פחדתי מהילדים האחרים, פחדתי שאני לא מספיק מעניינת אותם ובכל מקום מצאתי 2-3 חברות שהרגשתי שחוו חוויות דומות לשלי ורק איתן מצאתי שפה משותפת.

ובכל זאת בכל שנות ילדותי לצד חברויות קרובות ומשפחה אוהבת, הרגשתי המון בדידות.

הבדידות הזו גדלה במיוחד בגיל ההתבגרות ואני זוכרת את עצמי בדרכי ברגל הביתה, יורדת ברחוב שבו גרנו בחיפה ומתבוננת על העצים שבשני צידיו- הרגשתי שאני לא לבד, שהם חיים ונושמים יחד איתי, שהעולם הזה כולו נמצא באחדות מסויימת איתי.

ואז החלטתי שהגיע הזמן להעמיק את ההבנה שלי לגבי העולם הנסתר מהעין שידעתי שקיים- הייתי מנויה לספריה העירונית העצומה שהיתה כמו גן עדן עבורי (הייתי סוג של תולעת ספרים)- ובכל שבועיים פקדתי את הספריה ושאלתי 4 ספרים שכולם דיברו על התפתחות אישית, רוחניות ומודעות.