המסע שלי לאהבה של חיי
זה הולך להיות שיתוף אישי, החושפני ביותר שלי על המסע שלי לאהבה של חיי. אני מרגישה שאם השיתוף שלי יגע לפחות באדם אחד שיקרא אותו ויעזור לו או לה להתמודד עם האתגר שבחוויית הגשמת הזוגיות בחייו, או בחייה- הצלחתי להשיג את המטרה שלשמה אני מעלה את התהליך הזה שלי לכתב.
והאמינו לי אהוביי, זה היה תהליך ארוך, מייגע, מייאש, מתסכל, מרגש, חווייתי, וברובו- לא פשוט בכלל.
גם להעלות אותו כאן על כתב דרש ממני להעלות זכרונות רבים, מרגשים וכואבים יחד וזה העביר אותי תהליך לכשעצמו- שאני מגישה לכם כאן, מעמקי נשמתי:
איך הכל התחיל
הכל התחיל בתור ילדה מתבגרת.. אולי גם קצת לפני. אהבתי לחלום על הגשמת חלומותי.
ותמיד הוא היה שם, בחלומותי- הבחור/גבר הזה שיהיה שם תמיד לצידי, שיאהב אותי על כל מי שאני- שידע לראות את הטוב שבי, גם אם אני לא מראה אותו תמיד ויקבל באהבה גם את חולשותי.
לרגעים, נדמה היה לי שהבחור מחלומותי הופיע בחיי, אבל רגע אחרי הוא התפוגג כמו תעתוע.
כדי לשמור על פרטיות האנשים עליהם אספר, אשתמש בשמות אחרים – כי עיקר הסיפור הוא עליי וזה לא מתפקידי לספר את הסיפור שלהם.
כשהכרתי את החבר הראשון שלי, בביה"ס, חשבתי שמצאתי את אהבת חיי. נקרא לו: אייל.
הוא בכלל לא רצה אותי בהתחלה. למעשה, הוא לא ראה אותי- הוא התאהב בחברה הכי טובה שלי. ואני הרגשתי שליבי הצעיר נסדק, בפעם הראשונה.
אבל מהר מאוד אחרי שהתחלנו להסתובב יחד, אייל הבין שאותי הוא אוהב. נסחפתי מהר מאוד לקשר זוגי מופלא שרק אהבה ראשונה יכולה להעניק. הייתי מאושרת! וגם חסרת בטחון. חשבתי שקיבלתי את כל מה שרציתי, אבל לא באמת ידעתי מה רציתי.
עד שכעבור כמה חודשים פשוט הפסקתי להרגיש את מה שקיוויתי להרגיש כל חיי- התלהבות, התרגשות ו..אהבה. אז זה נגמר. למרות שהוא נשאר בליבי בתור זכרון מתוק.
אח"כ נפתחתי לעולם ההיכרויות. זה היה מרתק עבורי- נערה צעירה ולא מנוסה כמוני- להכיר סוגים שונים של בחורים, ולחפש את ה"אחד" שיגשים לי את כל חלומותי!
הקסם הראשון שלעולם לא אשכח
מיד אחרי שסיימתי את התיכון היתה לי חוויה קוסמית ראשונה עם בחור אותו הכרתי דרך האינטרנט. נקרא לו: איתן. זה היה לפני עידן הפייסבוק, הייתי בת 17.5 וגיליתי את נפלאות הצ'אטים באתר "תפוז".
ובכן, היקום ארגן עבורי הכל: הושיב אותי בערב פנוי שבו הייתי קצת משועממת, אל מול המחשב, והביא אותי להחליט לנסות את הצ'אט לראשונה. אפילו לא נכנסתי לחדר צ'אט עם נושא וסתם התחלתי להתכתב עם אנשים בצ'אט הפתוח והכללי.
לאט לאט שמתי לב למישהו שהיה לי ממש כיף להתכתב איתו, בין כל האנשים שכתבו כמוני לכולם.
מהר מאוד התכתבנו בינינו ולא שמתי לב איך השעות עוברות וכבר נהיה מאוד מאוחר בלילה.
לבסוף סיימנו והחלטנו להפגש שוב בצ'אט למחרת. ולמחרת חזר אותו סיפור. ולמחרת.
הרגשתי פרפרים בבטן וכל מה שנלווה אליהם מבלי להכיר אותו בכלל.
מהר מאוד עברנו לשיחות טלפון. שוחחנו ימים שלמים בכל רגע פנוי שהיה לנו. פשוט לא נמאס לנו זה מזו.
ידעתי שהוא מבוגר ממני ב-7 שנים, ואני הייתי נערה מלאת חיים והתלהבות, אבל גם חסרת בטחון. כל כך פחדתי לפגוש אותו ושהוא חלילה יתאכזב ממני.
לבסוף החלטתי לאזור אומץ ולהפגש איתו.
זה היה בליינד דייט בתקופה שבליינד דייט היה נפוץ.
כשנפגשנו זה היה כמו קסם. נתתי לו לחשוב שאני כנראה ממש מכוערת, כי בטלפון לא הפסקתי להגיד לו שאני מפחדת שהוא יתאכזב ממה שיראה. וכשראה אותי הוא לא האמין שזאת אני. זה היה טוב מדי, לדבריו. הוא חיפש מישהי אחרת בתחנת האוטובוס במרכז הכרמל בחיפה, היכן שקבענו להפגש, אבל לא היתה מישהי קרובה לגילי בתחנה. הוא הבין שזו אני וכל כך התלהב כשפגש אותי.
ואני? לא ידעתי איך לעכל את כל הדבר הזה. זה היה טוב מכדי להיות אמיתי.
אבל, אל תשכחו, חולמנית שכמוני- האמנתי בחלומות.
לא שאלתי את עצמי האם טוב לי להרגיש כזה חוסר בטחון והאם זה המקום ממנו אני רוצה להתחיל קשר זוגי. אתם מבינים? נתתי כל כך הרבה כוח ומשקל ל"מציאות החיצונית" ולאדם שמולי מבלי להכיר במי שאני ובמה שאני רוצה.
אבל הייתי צעירה, והוא היה כל מה שחלמתי עליו. וגם- הסרטים הרומנטיים שנורא נהנתי לצפות בהם אישרו לי שכך חלומות נראים.
איתן היה בוגר, חתיך והכי חשוב- הוא אהב אותי. אבל הוא לא נתן מענה לחוסר הבטחון שלי. למעשה, האשליה שלי שהקרבה אליו תשלים לי את הבטחון שחיפשתי התנפצה לי שוב ושוב כשהרגשתי את חוסר הבטחון שלי גדל בכל יום שעבר. חוק המשיכה בסה"כ הביא לי את מה שהרגשתי- אדם שאוהב אותי, אבל שגם "מנגן" לי על המקומות הרגישים- עצם העובדה שסיפר לי שהוא נמשך לנשים רזות עפ"י מודל הרזון של עולם האופנה, שהייתי די רחוקה ממנו, והעובדה שהאקסית שלו בדיוק חזרה מחו"ל ולחייו תוך כדי הקשר- כל אלה רק העצימו את תחושת חוסר הבטחון שלי ש-איך לא- גם הרחיקה אותו ממני לאט לאט.
לבסוף הוא שיתף אותי באחד הימים שהוא הפסיק לאהוב אותי כמו בהתחלה.
זו הפעם הראשונה שהבנתי איך באמת מרגיש לב שנשבר לרסיסים.
שנה שלמה ניסיתי לאסוף את הרסיסים. בשנה הזאת העלתי 10 ק"ג במשקל, בגלל אכילה רגשית שניסתה למלא את החלל הריק שנוצר בתוכי מהפרידה, התגייסתי לצבא לתפקיד קרבי, רחוק מהכל וגם זה לא עזר לי להתרחק מהלב השבור שלי. ממש ממש לא אהבתי את עצמי. למעשה, זו התקופה שהייתי הכי קרובה לשנאה עצמית.
מתוך התקופה הזאת ניסיתי לפתח קשרים זוגיים עם אנשים שהכרתי בצבא. אבל למעשה,
חוסר האהבה העצמית רק יצרה עוד ועוד נסיונות כניסה לקשרים עם אנשים שלא רצו איתי שום דבר רציני.
לא עברו כמה חודשים אחרי שהשתחררתי מהצבא והרגשתי קצת יותר מחוברת לעצמי, קצת יותר בטוחה בעצמי ובמי שאני. אפילו לראשונה בחיי לא ממש רציתי זוגיות כי תכננתי טיול ארוך לדרום אמריקה ולא רציתי להקשר רגשית.
סגירה והתחלה חדשה
ואז, באחד מערבי הבילויים שלי- פגשתי אותו. את איתן. עברו 3 שנים מאז הפרידה. זה היה כאילו הזמן עצר מלכת. כאילו חוץ ממני וממנו לא היה קיים דבר. שכחתי שהגעתי עם חברים והוא גם שכח לגמרי מהחברים שלו ושנינו צעדנו זה לעבר זו כאילו היינו שני האנשים היחידים בעולם.
אני לא זוכרת על מה דיברנו, רק שהתעדכנו על חיינו בשנים האחרונות, עזבנו את החברים שלנו וישבנו ודיברנו ודיברנו ודיברנו כל הלילה. כל הרגש שלי אליו חזר וצף, אבל משהו בתוכי אמר לי שזו בסה"כ סגירת מעגל ושלא נפגש שוב.
ובאמת, אף אחד מאיתנו לא דיבר על חזרה, למרות שנראה היה לא רצינו להפרד ורק בסוף הלילה התקרבנו קצת ונפרדנו בנשיקה. מאז, באמת לא נפגשנו יותר. אפילו הפייסבוק שנכנס כמה שנים אח"כ לחיי לא מצא לי אותו.
היום אני יודעת שקיבלתי מתנה שביקשתי בתת מודע מהיקום- אפשרות לסגור קשר שהיה כל כך משמעותי לחיי באותה תקופה, ממקום בוגר ועם קצת יותר בטחון, שהיה מסוגל לראות מעבר לרגשות המשיכה העזים שהיו קיימים בין שנינו עד הרגע האחרון.
לא עבר זמן רב אח"כ ויצאתי לטיול של שנה בדרום אמריקה. מכוונת מטרה לראות, לחוות, לטייל ולא לתת לשום דבר לקלקל לי את תחושת החופש הזאת, לא רציתי לפתח רגשות כלפי אף אחד. אבל אם להיות כנה- רציתי להרגיש נחשקת, כי עדיין חיפשתי את הבטחון באנשים אחרים- במקום בעצמי.
הרפתקאות של טיול
ואכן, בטיול מדהים, מלא בחוויות, הרגשתי נחשקת ע"י אנשים שנקרו בדרכי. דוקא כשהתפצלתי מהחברים איתם התחלתי את הטיול, התמודדתי לראשונה עם הפחד מלהיות לבד. אבל היקום דאג לי- הוא כל הזמן שלח אליי אנשים שטיילו איתי. בכל פעם שביקשתי- נענתי, ממש כך!
ואז, הכרתי את .. נקרא לו- מוטי. הוא היה בחור ישראלי, מוצילר/תרמילאי כמוני, מלא תשוקה, התלהבות ושמחה. היתה בינינו כימיה מהרגע הראשון. למרות שמאוד נהנתי לבלות איתו והוחמאתי מההתלהבות שלו ממני, לא כל כך נמשכתי אליו. באותה תקופה עדיין בלבלתי בין אהבה למשיכה וחיפשתי את המשיכה הזאת בכל בחור פוטנציאלי.
יאמר לזכותו של מוטי שהוא היה נחוש להיות איתי וגייס את כל כוח המשיכה למפגש איתי.
גם אחרי שהתפצלנו ואני נסעתי צפונה כשהוא המשיך לכיוון אחר, כעבור כמה שבועות- נפגשנו שוב במורו דה סאו פאולו- אחת מעיירות החוף הרומנטיות בברזיל. מאסתי באנשים איתם טיילתי באותה תקופה כי הרגשתי שהם פחות "כוס התה שלי" וזה הגביר את השמחה שלי כשלפתע ראיתי שוב את מוטי בחוף.
מאותו הרגע היינו בלתי נפרדים. הוא החליט להתפצל מהחבר איתו טייל, כדי להמשיך את הטיול איתי.
היה לנו חודש מדהים של חוויות, גילויים חדשים, התקרבות עד שרגע לפני סוף התקופה שלנו יחד- הבנתי שאני לא רוצה להמשיך בלעדיו. פחדתי להודות ביני לבין עצמי שהתאהבתי, רק לא רציתי שיגמר.
אבל דוקא כשהבנתי שאני רוצה להמשיך איתו- מוטי הבין שהוא רוצה להמשיך לבד.
הוא אמר שהוא צריך את החוויה של הלבד עבור עצמו.
הבנתי וגם לא הבנתי. למעשה שוב עלו לי תחושות קשות של חוסר בטחון. "איך אמשיך עכשיו לבד?" שאלתי את עצמי אחרי שנפרדנו- זה היה הרגע הראשון בטיול הזה שהתגעגעתי הביתה. כל כך התגעגעתי למקום החם, האוהב והמקבל.
נסעתי לג'ריקואקוארה- אחד היעדים היפים בברזיל- עם לב כבד וכאב של בדידות קשה.
במקום לנסות למצוא את עצמי בבדידות הזאת, שוב חיפשתי את האדם החיצוני שימלא לי אותה.
המשכתי לתקשר עם מוטי דרך המסנג'ר במקומות של אינטרנט קפה מזדמנים. אנחנו מדברים על תקופה בה לא היו סמארטפונים ופייסבוק או אינסטגרם. היינו צריכים לתאם שעות בהן נפגש לצ'וטט- זה היה ממש מבצע.
אחרי חודשיים של טיול, געגוע כואב ולבסוף גם הצהרות אהבה שלנו מרחוק אחד כלפי השניה – הוא הפתיע אותי בהוסטל בבוליביה. היו לנו עוד שבועיים קסומים.
אח"כ הוא נסע לדרכו ואני המשכתי לדרכי. כעבור עוד חודש החלטתי לעשות לו מחוות אהבה מטורפת, לשנות את כל מסלול הטיול שלי ולהפתיע אותו בבואנוס איירס, ארגנטינה, ביום ההולדת שלו.
אני לא מאמינה בטעויות, כי אנחנו לומדים מכל דבר. אבל באותו זמן הבנתי שעשיתי טעות כשהופעתי על דלת הדירה שמוטי השכיר בבואנוס איירס ואחרי כמה דקות של התלהבות- הוא שיתף שהוא בעיקר רצה לבלות את הזמן שיש לו שם לבד והפרעתי לו בתכניות.
הרגשתי כל כך לא רצויה ואבודה. זה הוביל לתקשורת מאוד קשה של ריבים ודרמות שאני בעיקר עשיתי לו. כל כך רציתי שיהיה ויתנהג כמו שאני רוצה ולא הבנתי למה הוא לא רוצה לתת לי את מה שרציתי.
ניסיתי לשנות את המציאות לטובתי, במקום לשנות את מה שהרגשתי מבפנים וע"י כך לאפשר למציאות להשתנות בהתאם.
וואו, כשאני מתבוננת לאחור- עשיתי כל כך הרבה טעויות.
אחרי עוד כמה פגישות כאלה במהלך הטיול- חזרתי לארץ. הרגשתי שהקשר עם מוטי טלטל אותי רגשית- כשלמעשה זו הייתי אני שנתתי משקל כל כך גדול לקשר עם מוטי. אבל חיכיתי לו חודש שיחזור גם הוא ונראה אם נוכל להמשיך את הקשר שלנו בשגרה, בארץ.
הוא חזר. כעבור שבוע נפרדתי ממנו. הייתי כל כך מאוכזבת שאחרי שהוא לא ראה אותי חודש הוא פינה את הזמן לפגוש אותי פעם אחת בלבד ולא יכולתי לשאת יותר את הסבל שבאכזבה החוזרת ונשנית.
כחודשיים אחרי שזה נגמר גיליתי שהוא היה עם בחורה אחרת בדרום אמריקה, לפני שחזר לארץ. אפשר לקרוא לזה בגידה. אבל איכשהו- הלב לא כאב לי כמו שחשבתי שיכאב, כי כבר נשאתי כל כך הרבה סבל מכל מה שהקשר הזה עורר בי גם קודם שכבר לא הרגשתי שמשהו יכול לשנות את מה שהרגשתי לגביו.
עברו שלוש שנים עד שהרגשתי רגש חזק כלפי גבר שוב. וגם הפעם זה היה קשר בלתי אפשרי בפנטזיה מהאגדות.. כמעט. זו היתה תקופה בה נכנסתי לעומק של התחלת הבנת החוקיות המדהימה של היקום.
אגדה שלא נועדה להתממש
הייתי בחופשת הלימודים והרגשתי צורך לעשות שינוי ולמצוא משמעות עמוקה יותר לדברים שאני עושה.
עזבתי את העבודה המזדמנת ואת הדירה השכורה שהיתה לי בת"א וטסתי לארה"ב להרפתקה של כמה חודשים של מכירה בעגלות. כשבעל העגלות אסף אותי משדה התעופה במק'קאלן, טקסס, לכיוון הקומפלקס שלנו, פגשתי ברכב את אחיו הצעיר, נקרא לו: ברק. הוא היה אחד הגברים המושכים שפגשתי ונראה שהיה כל כך נחמד, נינוח עם עצמו, צנוע ושקט. השילוב המושך ביותר בעיני.. למעשה, זו היתה הפעם היחידה בחיי שניתן לומר שהתאהבתי ממבט ראשון.
כעבור כמה ימים שלא היה לי ברור אם הוא מעוניין בי או לא, הבנתי שזה היה הדדי. לעולם לא אשכח את הערב שבו יצאנו כל החבר'ה למסיבת פרידה מאחת הבנות שעבדו איתנו וראיתי את ברק מנהל שיחה ארוכה עם איזו אישה. פתאום כל קולות החוסר בטחון שלי הציפו אותי. "לא יתכן שטעיתי כל כך לפספס את כל הרמזים של הנחמדות שלו כלפי כאל משיכה.. איך יכול להיות שהייתי כל כך טפשה? הוא בכלל מעוניין במישהי אחרת, אין לי סיכוי איתו. לא רוצה להיות פה יותר.. אחח.. זה כואב.."
אז שתיתי הרבה אלכוהול באותה מסיבה ורקדתי עם החברות החדשות שלי. מכיוון שלא הורדתי את עיני ממנו ולא ראיתי כוונות ברורות מצידו לגבי אותה אישה, לא איבדתי לגמרי תקווה.
בשלב כלשהו ראיתי אותו עומד ליד הבר לבד. אז ישר ניגשתי והזמנתי לעצמי משקה. הוא הסתובב אלי ואמר: "וואו, דנה, את נראית מעולה"
"תודה" עניתי ומזל שהיה חשוך ולא ראה איך הסמקתי. מהר מאוד שאלתי אותו מי זו הבחורה שדיבר איתה.
"מי, רייצ'ל? זו החברה של אחי, היא בחורה מאוד נחמדה"
וואו, כמה הראש שלי ממהר להסיק מסקנות, חשבתי לעצמי, ותחושת הקלה גדולה הציפה אותי.
דיברנו עוד קצת, אני באמת לא זוכרת על מה.
באיזשהו שלב התחלנו לרקוד. שנינו היינו מאוד ממוקדים זה בזו. היה לי יותר ויותר ברור שהוא מעוניין בי ושזיהיתי נכונה את המשיכה ההדדית שלנו. פתאום הוא אמר לי באופן השקט, הביישן והסקסי שלו: "דנה, את מוצאת חן בעיני" לא ידעתי כל כך לשחק משחקים אז עניתי לו: "גם אתה".
ברגע שחזרנו מהמסיבה, נפגשנו מחוץ לחדרי ורצנו זה לזרועות זו כאילו שום כוח בעולם לא היה יכול להפריד בינינו.
מאותו הרגע היינו בקשר זוגי בלתי אפשרי ובלתי נמנע. הוא היה צעיר ממני ב-3 שנים ותכנן לטייל לפחות שנתיים לפני שיחזור לארץ. לי היה מאוד ברור שאחזור לארץ בעוד 3 חודשים- להמשיך את הלימודים ואת השליחות החדשה שגיליתי בעצמי שהיתה לעזור לאנשים (אז עוד לא ידעתי באיזה אופן בדיוק).
לאורך כל התקופה, עם המשיכה החזקה, טולטלתי במין חוסר בטחון תמידי. רציתי קרבה ואינטימיות רגשית- וקיבלתי אותה, אבל לא תמיד. כשלא קיבלתי אותה ממנו, הייתי נשברת, הפכתי לדרמה קווין ובעיקר- סבלתי כל כך. אחח.. המון ריגושים וטלטלות. מדהים שאני מתגעגעת ולא מתגעגעת לתחושות האלה באותה נשימה.
ברק היה אחד האנשים שהכרתי שהייתי משוכנעת שהוא הנפש התאומה שלי, שהיה איתי בגלגולים אחרים. אבל לא באמת נועדנו להיות ביחד. זה נקטע ונחתך בשיא ההתפתחות והקרבה.
התקופה שלי נגמרה וחזרתי לישראל- קרועה מגעגועים, כואבת שדברים לא הסתדרו כמו שרציתי ושהמשאלה שלי שאיכשהו הוא יעזוב הכל ויבוא להיות איתי- לא התגשמה. כמובן שהבנתי אותו. אבל כעסתי על המציאות, היקום, אלוהים.
"איך? איך זה יכול להיות שזה לא המשיך?" שאלתי את עצמי שוב ושוב.
היום אני מבינה שלא באמת למדתי לאהוב אותו. זו היתה משיכה קוסמית, התאהבות קשה מאוד-
אבל היא שוב הגיעה מחוסר גדול שלי- מצורך נואש להרגיש משהו כלפי מישהו ורצון למצוא בטחון במקום שמלכתחילה לא היה בו בטחון- כי לי לא היה הבטחון המספיק הזה בעצמי.. עדיין.
עוד שנה עברה, שנתיים. הכאב הגליד, התחלתי וסיימתי כמה קשרים קצרים ששוב הכאיבו לי בדיוק במקומות של חוסר הבטחון שלי בעצמי, אבל זיהיתי זאת יחסית מהר והם נגמרו במהירות שהתחילו.
ואז, בגיל 28, נערה בשיא פריחתה, הכרתי את משה. הוא התחיל איתי ברחוב ביום שבו הרגשתי מאוד לא מושכת ולא פתוחה להיכרות. כן, גם דברים כאלה קורים- וזה בזכות חוק המשיכה שמביא לנו דברים בעקבות רגשות שחוזרים על עצמם לאורך זמן והמציאות הרצויה מתממשת דווקא כשמשחררים את הרצון ומאפשרים ליקום לעשות את שלו. אצלי זה פשוט קרה דווקא כי באותו יום לא ציפיתי לזה.
מתחילה לנסות להתיישב
משה ממש לא משך אותי במבט ראשון, אבל אז כבר הייתי מספיק בוגרת לדעת שמשיכה היא משהו שמתפתח עם הקשר. מצאה חן בעיני הדרך בה הוא התחיל איתי, הכימיה בשיחות הנעימות שהיו לי איתו וההתנהגות המכבדת והטובה שלו אלי בדייטים הראשונים. הוא חיזר אחרי בהתמדה וכעבור כחודש התחלתי לפתח אליו רגשות.
מהרגע שהתחלתי לפתח רגשות, הדפוסים שוב התחילו לעלות- שוב התחלתי לנהוג בחוסר בטחון שככל הנראה השרה עליו גם חוסר בטחון.
בשלב מסויים הוא התחיל להתלבט לגביי. זה היה מאוד לא נעים ורק חיזק את חוסר הבטחון שלי. לא יודעת למה לא שחררתי ודוקא החלטתי להלחם. הרגשתי שיש לי שליטה אמיתית עליו- כשהשליטה היחידה שהיתה ואי פעם תהיה – היא עליי. הרצון שלי להלחם על הקשר דווקא דחף אותו לרצות להתרחק. וכשזה קרה- שחררתי בעודי אומרת לעצמי שמגיע לי מישהו שילחם עליי.
ואז.. נחשו מה קרה? משה חזר והחליט שהוא רוצה להיות איתי. ואני? שכחתי מה אמרתי לעצמי שכן או לא מגיע לי – וקיבלתי אותו בחזרה. רציתי את האשליה הזו של החום, האהבה הבטחון. זה היה תחילתו של דפוס שחזר על עצמו לאורך כל הקשר שלנו. זה היה אחד הקשרים הארוכים והמשמעותיים שהיו לי. בכל פעם שמשה היה נפגע ממשהו שאמרתי או עשיתי (הוא היה נפגע לעתים קרובות)- הוא היה מאיים ללכת. ואני? במקום לאפשר לו ללכת, הייתי נלחמת. לבסוף הוא היה נשאר.
ואני שוב קיבלתי את האשליה של הבטחון והחום.
אפשר לומר שקצת התמכרתי לאשליה הזאת.
שכחתי מי אני באמת ומה אני רוצה. חשבתי שאני רוצה בטחון בקשר, אבל הפעולות שלי העידו על מחשבות ורגשות שלא באמת תאמו את הבטחון הזה (היו לי יותר מדי חוויות של חוסר בטחון מתוך קשרים קודמים שכבר שלא ידעתי מהי תחושת בטחון אמיתית). אז נצמדתי לאשליה שהובילה אותי ללופ של התרחקות והתקרבות בקשר הכי פחות יציב שהיה לי בחיי.
כעבור כמה חודשים נפרדנו. כעבור עוד כמה חודשים חזרנו ועברנו לגור ביחד.
בנתיים מצאתי את עצמי מוקפת בעוד ועוד חברות נשואות. אף פעם לא ראיתי את עצמי כ"לחוצת חתונה". אפילו לא הייתי בטוחה שחתונה זו המטרה שלי בחיים ובטח שלא משפחה וילדים.
אבל הקשר עם משה – שהיה הרבה יותר שמרן ממני בחשיבה שלו – הביא אותי לשאול את עצמי האם אני רוצה את כל הדברים האלה. לרגעים האמנתי שכן. אפילו חשבתי שיתכן וזה יהיה איתו.
באמת שאהבתי אותו. אבל במבט לאחור- אני לא מבינה בכלל את האהבה הזו שהיתה לי. נראה לי שהיא נבעה יותר מחוסר מאשר משפע.
משה העניק לי את החום שחיפשתי בזוגיות. את המשפחתיות שמסתבר שהיתה לי חשובה. אבל לרגע אחד לא העניקה את הבטחון שכל כך רציתי.
אתם מבינים? הבטחון הזה, שהיה לי חסר רוב חיי, היה רצון חזק, אבל הרגשות, המחשבות והפעולות שלי העידו שוב ושוב על חוסר הבטחון שלי ולכן לא יכולתי לקבל בטחון אמיתי.
כעבור קצת יותר משנה, הקשר הזה התפוצץ ונגמר. לקח לי חודש למצוא דירה אחרת ולעבור, כי גרתי אצלו. זה היה מאוד מאתגר להמשיך לגור יחד אחרי הפרידה, אבל לפחות זה אפשר לי את כל סוגי הסגירות האפשריות, כך שעם כל הכאב והצער, הרגשתי מחוזקת ומוכנה לפתוח דף חדש.
אפילו הגשמתי לעצמי חלום ועברתי לגור במושב מקסים במרכז בשם: כפר מעש.
הרגשתי עצמאית וחזקה מאי פעם. לבד- הייתי הרבה יותר בטוחה בעצמי.
אבל עדיין כל כך רציתי, התפללתי וייחלתי לזוגיות טובה, אמיתית, מלאה באהבה.
כעבור כמה חודשים הכרתי את תמיר.
זוכרים את תופעת האהבה ממבט ראשון? זה לא היה בדיוק מבט, זו היתה הנשיקה הראשונה שסחררה אותי לגמרי.
ממבט ראשון, תמיר נראה בחור טוב, איכותי, חמוד. הכרתי אותו בקבוצת פייסבוק בשם: "תכירו את חבר שלי", כשפרסמתי שם ידיד שלי שחיפש זוגיות. הפרסום של תמיר קפץ לעיני והאינטואיציה שלי הובילה אותי להציע לו חברות. מהר מאוד הוא פנה אלי וקבענו לצאת לדייט. אם להיות כנה- כבר הרגשתי מספיק טוב עם עצמי, הרגשתי שאני "שווה" יותר ממה שהרגשתי אי פעם וידעתי שאני לא מוכנה להתפשר.. יותר מדי.
האחד שלי.. האמנם?
תמיר היה ממש התגשמות חלומותי- קשוב, אמין, יציב (או, כמה זה קנה אותי, סוף סוף), אדם עם עומק שיכולתי לדבר איתו על הכל והכי חשוב- הוא אהב אותי.
הרגשתי שהכנסתי אור לחייו וזה הרגיש הכי טוב בעולם. הוא הכניס לחיי יציבות ושותפות שלא היו לי עד לאותו רגע. האהבה בינינו העיפה אותי לרמות אושר שלא ידעתי שאפשר להרגיש עם מישהו. כעבור זמן קצר עברנו לגור יחד. הוא הפך למשפחה שלי ואני לשלו.
היתה לנו זוגיות יציבה ותחושת יחד שסגרה לי היטב את הריקנות של הבדידות.
משכתי לחיי את מה שהייתי מוכנה לו, סוף סוף.
מדי פעם צצו להן שאריות של חוסר בטחון מולו. כל כך רציתי שיחבק ויאהב אותי במקומות האלה. אבל בכל פעם שצצו השאריות האלה, הוא רק התרחק. הוא לא ידע להיות איתי במקומות האלה. למעשה, הם הבהילו אותו.
היום זה ברור לי לגמרי- חוסר הבטחון שלי רק גרר עוד חוסר בטחון ממנו.
אבל זה עזר לי להבין שעליי לחזק את הבטחון שלי עם עצמי. עבדתי על זה הרבה- בטיפולי הפסיכותרפיה אליהם הלכתי, בשיחות עם חברות ובהרבה התבוננות פנימית בלתי מתפשרת.
לאט לאט הבנתי שתמיר, אותו משכתי לחיי היה שונה מהאחרים. אבל הוא לא ידע לתת לי את מה שרציתי באמת ולא ידעתי לדייק עד אז מול עצמי: תחושת בטחון וקבלה של החוסר הבטחון שלי.
אתם מבינים? זה לא שהיה עליי למגר את כל החוסר בטחון שלי על מנת לקבל זוגיות שתהיה מושתתת על בטחון. מה שהיה עליי ללמוד הוא לקבל בעצמי את חוסר הבטחון שלי. וכל זמן שלא יכולתי לקבל זאת בעצמי- לא יכולתי לקבל זאת בזוגיות שלי.
תמיר היה נפלא אליי. שנינו גדלנו וצמחנו בזוגיות הזאת יותר מכל חוויותנו הקודמות. אבל הוא לא ידע להיות איתי בקשיים, בעצב, בתסכול. הוא היה "נופל" איתי למקומות האלה ולא הרגשתי שהוא מכיל את כל אלה.
זה הוביל להרבה טענות שהיו לי כלפיו, חוסר הרצון או היכולת שלו לעמוד בציפיות שלי ותסכול הדדי של שנינו, עד, שלמרבה ההפתעה של המשפחות והחברים שלנו- נפרדנו.
עד שכבר חשבתי שזהו זה, מצאתי את האדם שיהיה המשפחה שלי, כשרוב החברות שסביבי כבר הספיקו להתחתן והתחילו להביא ילדים- נותרתי, שוב לבד.
זה כאב כל כך.
אבל זה גם הרגיש כל כך נכון.
הייתי בת 30. רווקה. שוב הוצפתי בבדידות ובשאלות על- מתי ואיך אמצא את אהבת חיי. האם קיימת אחת כזאת עבורי?
אבל איכשהו, במקביל, הרגשתי חזקה יותר, מוכנה יותר מאי פעם להכיר את האדם שההיכרות שלי איתו תביא הגיון לכל הקשרים שהיו לי עד אז. לכל הרגשות, הטלטלות, המכאובים, הפגיעות והעצב שחוויתי.
הימים עברו, החודשים.
הלחץ מסביבי למצוא כבר מישהו ולהביא ילדים (כי "כבר לא נותר לך הרבה זמן.." "שלא תתעוררי מאוחר מדי" ועוד כל מיני משפטים מעודדים ששמעתי מאנשים קרובים ורחוקים כאחד).
השתדלתי לנטרל את כל רעשי הרקע האלה ולהתמקד בעצמי ובמה שהכי נכון וטוב לי, יותר מאי פעם: פתחתי קליניקה משלי לטיפולי גוף נפש ולראשונה בחיי הפכתי לעצמאית. הרגשתי שבטיפולים שאני מעניקה, אני מגשימה את עצמי וזה העצים אצלי את תחושת השלמות הפנימית – שאני נמצאת בדיוק איפה שאני צריכה להיות.
התחלתי עוד כמה קשרים שהיתה לי תקווה שיתפתחו למקומות משמעותיים,
אבל הפעם אני סיימתי אותם בנקודות בהן הרגשתי שאני "נופלת" למצבים רגשיים שאני כבר לא רוצה להיות בהם. ולמרות שהיה רצון מהצד השני לתת לקשרים האלה צ'אנס נוסף, הייתי מחוברת לעצמי מספיק כדי לדעת שהם לא נכונים לי.
למרות המשיכה והפנטזיה של רגשות וחום שפעם השאירו אותי זמן רב באותו קשר, ידעתי שכל אלה הם אשליה שאני לא מוכנה להתפשר עליה יותר.
לרגעים, זה היה נראה כאילו אני הרווקה האחרונה שנשארה בקרב החברות שלי. אבל גם ידעתי למשוך לחיי חברים רווקים שהגיעו אליהם מתוך האמונה הפנימית שלי שזה בסדר גמור שאני רוצה למצוא זוגיות שמדויקת לי.
עוד שנה עברה ועוד שנה. ויצאתי לדייטים, וזה נראה היה כאילו כל הדייטים הכי גרועים בחיי התקבצו לתקופה הזאת. אלה היו אנשים שהזכירו לי בדרכים שונות את מי שהייתי פעם: חסרת בטחון, בוטחת באשליות יותר ממה שהיה לי חשוב באמת, מתפשרת במקומות שלא היו נכונים לי ושופטת את עצמי לחומרה בכל פעם מחדש.
הפעם, לא "נפלתי" למקומות האלה יותר. דייט אחרי דייט אחרי דייט. בכל פעם שזיהיתי שמתעורר בי רגש שאני לא רוצה להרגיש, חתכתי. זה ממש כאילו היקום "בחן" אותי האם אני מוכנה באמת לקשר הזוגיות של חיי.
איך לא התייאשתי? שאלה טובה. היו לי רגעי תסכול כל כך גדולים שכמעט ונפלתי לייאוש.
אבל אחרי שנים של לימוד וחוויית החיים מתוך נקודת מבט של חוקי היקום והבנה שהכל קורה עבורי בכל רגע נתון, הרגשתי עמוק עמוק בפנים שמה ששלי- שלי. זאת אומרת- שמה שנועד עבורי, יגיע אלי, בלי לחץ, בזמן ובקצב שלו.
כבר ידעתי שאני רוצה בטחון בקשר הזוגי שלי. כזה שיש בו גם קבלה של רגעי חוסר הבטחון שלי. וידעתי שאני רוצה אהבה וכבוד, אמון וחברות עמוקה. וכן, גם משיכה- אבל בנוסף לכל השאר.
ואז הגיע דן
הייתי בסוף שנת ה-32 לחיי כשאחד המטופלים שלי החליט להכיר לי את אחיו. מיד אחרי שאישרתי את תמונתו, אמרתי לו שיחפש אותי בפייסבוק ויכתוב לי אם הוא מעוניין. לא שמעתי ממנו, אז הנחתי שלא היה מעוניין.
כעבור כמה חודשים החלטתי להצטרף לפרויקט היכרויות חברי שיזם בחור בשם תומר, מי שפתח את אחת הקבוצות המקומיות הגדולות בפייסבוק בשם: "צעירי רמת גן גבעתיים". אחרי שישבתי איתו לשיחה הוא נתן לי כמה אופציות להיכרות עם גברים שהשתתפו בפרויקט (שלימים הפך לפרויקט הרבה יותר גדול בשם: "הפרויקט של תומר וכריס").
ברגע שראיתי את התמונה של אחד מהם, זיהיתי את אחיו של המטופל שלי. אמרתי לתומר שאני מוכנה להכיר אותו, כי זה נראה לי צירוף מקרים מאוד מוזר ואיכשהו, האגו שלי לא שיחק תפקיד גדול מדי באותו רגע.
כעבור יום קיבלתי הודעה מהבחור הזה. ואז.. ראיתי את ההודעה הראשונה שהוא כתב לי כמה חודשים קודם.
"איך פספסתי אותה?" חשבתי לעצמי.. היום אני יודעת ששנינו היינו צריכים את הזמן הזה כדי להיות מוכנים באמת.
כעבור יומיים נפגשנו לדייט ראשון. זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי את דן.
לא הסתנוורתי מהתאהבות מטורפת וגם לא ידעתי אם אני נמשכת אליו.. אבל היה לי נעים ורציתי להכיר אותו יותר.
אז יצאנו לעוד דייט ועוד דייט. עם כל מפגש התקרבנו והרגשתי שאני רוצה להתקרב אליו יותר.
הוא היה כל כך מקסים, מצחיק, נעים, מכבד, אינטליגנטי, קשוב. והכי הכי חשוב- הרגשתי שהוא משרה עליי תחושת בטחון.
אני לא יודעת מה היה הרגע שבו הבנתי שאני אוהבת אותו. זה היה תהליך, ממש כמו המשיכה שהתחזקה עם הזמן. אבל אני יודעת שזו אהבה שונה מכל מה שהרגשתי עד אז.
זו היתה אהבה של היכרות, של קרבה בין 2 אנשים שרואים זה את זו באמת. שנפתחים ונחשפים, עם החולשות והפחדים ולא נרתעים. זה הקשר הראשון והיחיד בחיי שהרגשתי שאפשר באמת לדבר בו על הכל וזה מתקבל בהבנה או לפחות ברצון להבנה. וכמובן- כל מה שהרגשתי גם נתתי.
ואני עדיין נותנת.
דן לימד אותי לראות אותו כחלק ממני ולהתחיל להסתכל עלינו כיחד ולא כנפרדים. הוא לימד אותי שהרצון שלי לשמח את עצמי כרוך ברצון שלי לשמח אותו ושתמיד תמיד זה הדדי. דן לימד אותי זוגיות בריאה ומתפתחת מהי.
כעבור שנה שבה לא הרגשתי שום לחץ להתקדם לשום מקום- עברנו לגור ביחד. זה אפילו לא היה מרגש , זה היה כל כך טבעי ונכון. קצת אחרי, היה לי ברור שזה האדם שאני רוצה איתו את חייו. לא היה לי חשוב להתחתן אבל רציתי את זה- בשבילי.
עוד כמה חודשים עברו והוא הציע לי נישואין בדרך הכי מרגשת ומושלמת שאפשר לדמיין. אקצר ואספר שהיה בהצעה הזאת: רכיבה על אפניים, טיול טרקטורונים, רכיבה על סוסים, צניחה חופשית, סשן צילומים בטבע, הקלטה של דן מבקש את ידי מהורי, לילה בצימר מושלם על הים והתרגשות שאין לי דרך לתאר אותה.
כעבור עוד שנה, כשאני בת 35, נישאנו בחתונת חלומותי.
היום, חודש אחרי החתונה ושלוש שנים וחודש לאחר ההיכרות שלי ושל דן, אני יכולה לספר לכם שבמבט לאחור אני מבינה:
אני מבינה את כל הקשרים שחוויתי, את כל הטלטלות, הכאבים, התסכולים, חוסר הסבלנות, הבדידות, ההתאהבויות והציפיה.
אני מבינה את האכזבות- כי כל אכזבה כזאת לימדה אותי משהו על עצמי וקירבה אותי יותר ויותר אל עבר ההבנה של לדעת מה אני באמת רוצה ודוקא אל עבר האמונה שזה קיים עבורי.
מבחינתי לא יכולתי לתאר לעצמי שלא קיים עבורי מה שאני באמת רוצה.
ידעתי, עמוק עמוק בפנים, שאם אני רוצה משהו- זה קיים עבורי וזה יקרה- ברגע שאהיה מוכנה אליו באמת.
זה לא קרה מתי שחשבתי שאהיה מוכנה.
זה קרה מתי שחשבתי, הרגשתי והאמנתי שיש לי כבר עכשיו את הכל.
כשאני מצאתי את הבטחון בעצמי,
כשאני קיבלתי את החולשות שלי, כשאני האמנתי שאני ראויה לכל האהבה, הבטחון וההכלה שאני רוצה מבלי להתנצל על זה.
זה כמובן לא נגמר בנקודה הזאת, אבל זו פסגה שממנה, אנחנו ממשיכים יחד לפסגות נוספות.
באושר, אהבה ועושר עד עצם היום- והעתיד?
עדיין לא ידוע, מסתורי וטומן בחובו גילויים חדשים
שפכתי לכם כאן את ליבי, עוד אחד מאותם תהליכים אישיים שכל אחד מאיתנו עובר בחייו כדי להגשים משהו שהוא חלם עליו שנים.
זה היה התהליך האישי שלי, שדרך הכתיבה הבהיר לי יותר מאי פעם- כמו שהכל כל כך נכון מדויק, גם אם במהלך הדרך זה נראה רחוק ולא צודק או לא נגיש.
אני מקווה שמשהו מהסיפור שלי האיר למחפשים שביניכם להמשיך ולא לוותר ורק לדעת- שזה בדרך אליכם, אם אתם מאמינים ומוכנים לכך.
האהבה קיימת ונגישה לכולנו. תמיד.
והפעם, יותר מתמיד, אני רוצה לשמוע מכם- אם משהו בסיפור שלי נגע בכם, הזכיר לכם את עצמכם והאיר את חייכם בדרך כלשהי.
כמו תמיד, אתם מוזמנים להרשם לקבל ממני עדכונים על כל פוסט חדש שאעלה לבלוג.